היריד הראשון

מכירות את זה שאתן טסות לחו״ל כל חודש או שלושה חודשים, אז כשאתן מגיעות לטיסה זה כמו להיכנס לרכב ולנסוע? לא משהו מרגש או חריג...אתן מכירות כבר את הנוהל והכל ידוע מראש, פחות או יותר. אבל אם לא טסתן שנה או כמה שנים, העלייה על המטוס מלווה בהתרגשות, פרפרים, קצת כמו משהו חדש שאת לא ממש זוכרת את ההרגשה שלו ומה הולך לקרות. הרעשים של המטוס, הנורות שנדלקות, הריצה על המסלול, וההמראה, הכל מרגיש קצת כמו פעם ראשונה.

אז ככה זה מרגיש לי לפני היריד שמתחיל מחר.

בימים כתיקונם, היינו עושות יריד פעם בחודש, חודשיים גג. אבל הקורונה כפתה עלינו הפסקה ממש ארוכה, ומחר מתחיל יריד שוות מתלבשות סופסוף נפגשות, וזה מרגיש קצת כמו טיסה ראשונה אחרי הרבה זמן שלא טסתי. ולמרות שעשיתי את זה כבר עשרות פעמים, אני עדיין קצת אובדת עצות לגבי כמה לקחת איתי, איך לארוז, מתי לארוז, מתי לצאת, איך תהיה הפריקה מהרכב, ואיך תהיה ההתארגנות במקום. הכל נראה לי כמו פיל גדול שאין לי מושג איך ״ייכנס לרכב״:) אני יודעת שבסופו של דבר אני פשוט אעשה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב. לפרק את הפיל הזה לעכברים קטנים של אריזה, העמסה, פירוק, הרכבה. כל משימה תופרד מאחיותיה, ותיראה הרבה פחות מאיימת והרבה יותר קלה. אבל כבר שבוע אני מסתובבת עם הפיל הזה בבטן והוא נראה לי באמת ענק. אתמול בערב משהו נרגע בי, עשיתי קצת דימיון מודרך, סיפרתי לעצמי סיפור קצת אחר, וחזרתי לנשום. (כנראה התחלתי לפרק את הפיל הזה). אז היום, יום לפני, הרוגע חזר למחוזותינו. באמת שאשתדל לארוז בנחת, עם מחשבה על כל אחת ואחת מכן, שלא יחסר דבר. וכן, גם אביא איתי את החבילות של כל מי שביקשה לקבל אותן ביריד.

אז תאחלו לי בהצלחה, שאעבור את ה 24 שעות הקרובות באיזון ושלא אאבד את הראש:)

נפגשות מחר ב 12 וגם בשישי ביריד הראשון שאחרי הקורונה!