היום השלושים ושמונה

היום השלושים ושמונה.

יש לי יום עמוס היום. ומחר כבר חמישי ואז עוד פעם שישבת, ולא הספקתי לעשות כלום השבוע. לא כי לא היה לי זמן, או בעצם, כי באמת לא היה לי זמן. כי הילדים צורכים כל טיפת אנרגיה אחרונה שלי. וכי הייתי עסוקה בחלק גדול של השבוע למרר על גורלי המר ועל המצב הלא הגיוני במדינה הזאת. אז די. מספיק להתבכיין. מספיק לחשוב שמישהו יעזור לי לצאת מהמצב הזה. אם אין אני לי, מי לי. לא היה, לא יהיה ואין משפט יותר מתאים מזה כדי לתאר את המצב הנוכחי שלי, ואת מצבי הסוליסטי בחיים - בעבר, בעתיד ובהווה.

סיפור קולקציית אביב 2020 יירשם לדראון עולם כסיפור לא נגמר של חדוות יצירה, אכזבת הכלכלה, סיוט הסגר, ונגיף אחד קטן שעשה שמות בכל העולם. בכלל, אני לא יודעת מה איתכן, אבל מבחינתי, אני יושבת כל יום מול החדשות בשמונה וחצי בערב, ומרגישה כאילו צופה בסרט היסטוריה מהמרתקים שנוצרו כאן מאז שהמציאו את הקולנוע. ההיסטוריה (וההיסטריה) מתהווה לנגד עיניי, כוחות הטבע משתלבים עם כוחות השוק וכוחות פוליטיים, ורוקמים לנו סיפור שלא היה כדוגמתו בעת החדשה. או לפחות מאז שנולדתי. כאילו ולא מספיק הנגיף הזה שהשבית את כל העולם כמעט ויצר לנו תנאים חדשים להתמודד עם החיים, כאילו לא מספיק שאנחנו מוקפים במראות סוריאליסטיים אחידים שנראים אותו דבר בכל מדינה בעולם, כאילו לא מספיק זה, היינו צריכים גם את המשבר הפוליטי החמור ביותר שידעה מדינת ישראל. משבר שמספק חדשות לבקרים עלילה דמיונית, שלא היינו מתארים לעצמנו שעלולה להתרחש עלינו אחת כזאת. כל יום מוליד ״חדשות״ יותר הזויות, קיצוניות, מטלטלות. אז אני יושבת מול הטלויזיה בכל ערב, מרותקת משלל הדעות והמעשים של כל המעורבים בדבר, בכל מישור אפשרי, הכלכלי, הפוליטי, הרפואי, החברתי ועוד ועוד, וחושבת לעצמי שאפילו סופר המדע בדיוני היצירתי והמוכשר ככל שיהיה, לא היה מסוגל לכתוב דיסטופיה קטסטרופלית כזאת. והנה היא מתרחשת לנגד עיניי, ולא רק זה, אלא אני חלק בלתי נפרד ממנה, ומשתתפת פעילה ודומיננטית בה. כאשר אמרתי, וחזרתי ואמרתי, ושוב השתמשתי במילה הזאת, ואני שומעת את המילה הזאת מכל עבר - הזוי.

היו רגעים בחודש האחרון שבהם הייתי אופטימית חסרת תקנה, ובאמת חשבתי שהנה זה מסתיים ונצא מזה מחוזקים. אבל המציאות טופחת על פניי, איזה טופחת - מכה ומרביצה עם שוט מכאיב ומוסיפה עוד ועוד נדבך של קושי שצריך למצוא דרכים יצירתיות להתמודד איתו. אני אתן לכן דוגמא קטנה מיני רבות: אתמול דיברתי עם המתפרה, זאת ששלושה דגמים שלי תקועים בה כבר חודש, ואחרי שהבנתי שהוא יכול סוף סוף להעביר לי את הדגמים תפורים, הוא אומר לי שבמחילה והוא מצטער אבל אני אצטרך לשלם על התפירה הזאת בכסף מזומן. עכשיו שתבינו, כמעט ואין דבר כזה כסף מזומן בשוק הזה. כי מיליון סיבות, כי לוקח זמן לגזור ולתפור את גלילי הבדים שאני קונה, ואחכ לוקח זמן למכור את הסחורה, ומחזוריות השוק הזה ומחזוריות השוק בכלל עובדת על תשלומים דחויים ועל צ׳קים בפרישה שהעסק יכול לעמוד בה. בא המשבר הנוכחי, וטרף את הקלפים, שינה את התזרים ואת הנזילות. ומול כל אלה, הוא רוצה מזומן:) בקיצור, על כל קושי, מגיעים עוד שניים חדשים ומאתגרים. ובמילים אחרות, תוך שנה מהיום, מי ששרד את המשבר הזה, הכל יראה לו משחק ילדים אחר כך.

ובענייני ילדים, חייבת לעלות הביתה כי הילדים קוראים לי:)

יישר כוח לכולכן חזקו ואמצו ונעבור את זה בכוחות משותפים.