היום השלושים ואחד
היום השלושים ואחד.
הבוקר הפייסבוק הזכיר לי, שב 15 באפריל בדיוק לפני שנה, אחרי שלושה ימים של יריד מהמם בנמל יפו, סידרתי את כל הסחורה מהיריד בחנות החדשה, ופתחתי אותה. אני זוכרת את אותו אחהצ, זה היה יום שישי, סביבות שש כזה, סידרתי הכל וישבתי שניה לנשום. פתאום עצר אוטו ליד, ובחורה שאלה אותי, החנות פתוחה במקרה? הסתכלתי עליה כאילו מאיפה היא נפלה עליי עכשיו, יום שישי שש בערב, אבל אמרתי לה, כן. סוג של. הם יצאו מהאוטו והסבירו לי שהגיעו מהצפון לארוחת ערב אצל ההורים בגבעתיים, ולא היה לה זמן להחליף בגדים מהעבודה, והיא חייבת איזו שמלה וכל החנויות כבר סגורות. אמרתי לה, בואי, נמצא לך משהו. אחרי שהודתה לי שאיפשרתי לה להיכנס, בכל זאת יום שישי שניה לפני שהשבת נכנסת, היא מדדה כמה שמלות וקנתה לבסוף את שמלת איריס הנחושת. איך אני זוכרת? ברור שאזכור את השמלה הראשונה שמכרתי בחנות החדשה. לא? אמרתי לעצמי, זה סימן משמיים. הנה, זה יעבוד. המיקום הזה, הנראות הזאת, הבגדים שלי, זה פשוט הולך לעבוד. וזה עבד! מאותו יום, במשך שנה, נכנסו מאות נשים לחנות. כאלה שעברו עם האוטו, או נסעו באוטובוס וראו את השמלות בחוץ, או כאלה שסתם עושות סיבוב בשכונה, ובכל סיבוב שני נכנסו והתחדשו באיזה מכנסיים או שמלה, וכן, גם כאלה שהגיעו במיוחד מרחוק רחוק. הכי כיף היה להכיר את אלה שנכנסו לחנות ואמרו, כל כך הרבה זמן אני עוברת פה ורואה את השמלות בחוץ ורוצה להיכנס וכל פעם אין לי זמן, והנה פיניתי זמן במיוחד ועכשיו אני הולכת לחגוג על השמלות שלך כי זה בול הטעם שלי. איזה כיף, נכון?
שנה עברה מאז. והנה באה הקורונה. וטרפה את הקלפים מחדש. וכבר חודש שהדלת של החנות סגורה. למי שתהתה, כן, אני ממשיכה לשלם שכירות על החנות. הבעלים אפילו לא עצרו לשניה לשאול את עצמם אם להפקיד את הצ׳ק או לא. פשוט הפקידו. כאילו אין קורונה בעולם. מילא. מזל שיש לי אתר אינטרנט ויש מכירות אונליין שמאפשרות לי לשלם את השכירות הזאת:)
מחכה בקוצר רוח לפתיחה המחודשת של החנות. מחכה בקוצר רוח ללקוחה הראשונה שתיכנס ותקנה שמלה בחנות. זה יהיה טיימינג מושלם של שנה אחרי.
ועד אז, תמשיכו לשמח אותי ואת עצמכן, ותמשיכו לקנות את הקולקציה החדשה אונליין, כדי שהחנות תמשיך לעבוד גם אחרי המשבר הזה.
コメント