היום השלושים

היום השלושים.

שלושים יום של ספסל. שלושים יום שאני שותה קפה על ספסל ברחוב. שלושים יום שאני בורחת מהבית בבוקר ומשאירה את הילדים על המסכים, כדי לקבל חצי שעה של שקט. לא רואה איך בית הקפה שלי חוזר לפעול באסטרטגיות היציאה השונות, המורכבות, המסובכות, המבולבלות שמציפות אותנו מכל עבר. כאילו, הכי מתאים לביבי לדפוק על השולחן ולהחליט להציל את הכלכלה של ישראל, גם במחיר של עוד כמה קשישים שימותו שבועיים טרם זמנם. הכי מתאים לו לשים זין על כל היועצים ועל כל המשרדים ולשחרר את המשק חזרה לעבודה. אבל הוא לא עושה את זה. והוא נדנדה. כל כך לא מתאים לו להיות נדנדה. כנראה שכל השיקולים של משק, כלכלה, אהבת העם וכיוצא באלו, מתגמדים לעומת הרצון לשמור על שמו הטוב שיצא בעולם אם הוא ימשיך לתפוס מקום טוב ברשימת המדינות עם מספר הקשישים המתים הנמוך יותר. בתי חולים ערוכים ומוכנים לשטפון חולי קורונה מונשמים, אבל נשארים ריקים ומיותמים מול אלפי חולים קשים שצריכים את בתי החולים האלה. אתמול!! הילדים מתחרפנים בבית, בלי חברים, בלי מסגרת. התוצאות של המשבר הטראומטי הזה עוד יהדהדו רבות במערכת החינוך בשנים הקרובות. שחררו את הילדים. בפורמט זה או אחר, אבל תנו להם לחזור, אפילו בקבוצות קטנות, לאיזו שהיא מסגרת שהם כל כך צריכים אותה.

וכן, אני יודעת. על כל טיעון שלי, יש עשרה שסותרים אותו. ויש דעות מכאן ועד הודעה חדשה. איך הולך המשפט הזה? מיליון יהודים מיליון דעות? אז כזה. אבל ביבי - יש רק אחד. ולדפוק על השולחן בלי לספור אף אחד, הוא יודע. אז קדימה ביבי, תדפוק.

ובנימה נחושה זאת, תרשו לי לאחל לכן חג שמח. חג שבמוצאו המאפיות יהיו סגורות ולא נוכל להתנפל על הלחמניות, והלחמים, והבייגלה והקרואסונים. אבל בחמישי בבוקר, אחרי שהמשלוח הראשון יתחסל תוך שעה, נקנה מהמשלוח השני ונחגוג על איזה סנדוויץ׳ טוב. (למרות שאפשר גם פשוט להיכנס היום ל AMPM ולקנות לחם