היום העשרים ושלושה

היום העשרים ושלושה.

היום פתחתי לכן קצת את הזום, כדי שתקבלו תמונה רחבה יותר של הספסל. הספסל המפורסם. הספסל שהפך להיות מרכז חיינו מחוץ לבית. מקום הבילוי היחיד שאנחנו יוצאים אליו. למעט הסופר:)

בבוקר, כשאני יורדת לשתות את הקפה שלי וזוכה לשעה של שקט ושלווה. בצהריים, כשאני לוקחת את הקטנה לסיבוב אופניים במרחק 100 מטר מהבית. אני יושבת עליו, והיא עושה רונדלים. ואחהצ, (השיא) כשאנחנו יורדים שלושתנו , אוכלים קרטיבים, והם מסתובבים סביבי עם הקורקינטים בזמן שאני עושה להם ״משימות״ כדי שיוציאו אנרגיה. מידי פעם מתקהלים כמה חברים שלהם מסביב, שומרים על מרחק של שני מטרים, ועושים שטויות. ואני - על הספסל.

אני יודעת שיש הרבה אנשים במדינה שנמצאים בסוג של חופש כפוי. מקבלים דמי אבטלה, יושבים רגל על רגל, ומחכים שזה ייגמר. ויש כאלה שאמנם בחופש, אבל גם הילדים בחופש, ואלה מעסיקים אותם מהבוקר ועד הערב. ויש כאלה, כמוני, שגם עובדות כמו משוגעות, גם מתפעלות את הבית, (כביסות, ארוחות, כלים, ניקיון וכו), וגם הילדים שלהן יושבים על הראש משבע בבוקר עד תשע בלילה. זה לא פול טיים ג׳וב, זה טריפל ג׳וב. ויחד עם זה, תוסיפו את החרדה הקיומית, את הבהלה של המשבר האיום בכלכלה, ובכלל - חגיגה!

מזל שאנחנו מצליחות גם לראות את הדברים הטובים של הקורונה הזאת. אני מוצאת את עצמי נעצרת לפחות שש פעמים ביום ומסתכלת על תמונת מצב מסויימת ואומרת לעצמי, איפה? איפה הייתי פוגשת את זה אלמלא הקורונה. ומברכת.

אז נכון שזה קשה. ונכון שאנחנו מתות שזה ייגמר כבר. ושהילדים יחזרו למסגרות. והכלכלה תשוב לבעוט במלוא עוזה. אבל עד אז, נשארו לנו כמה ימים טובים של חסד, בהם נוכל לעצור לרגע ולהסתכל. פשוט לראות את המראות החד פעמיים האלה. קורים מסביבנו.

מילה לסיום, הדגמים החדשים שלי עולים היום לאתר. אעדכן מתי. www.noarubin.co.il

נשיקות