היום החמישים וארבעה

היום החמישים וארבעה.

אני לא יודעת איך זה אצלכן, ואם הציבור סביבכן קשוב להנחיות, אבל בגבעתיים זה משהו. תשעים אחוז מהאנשים לדעתי, שומרים על ההנחיות. מסיכות, שני מטרים (או כשפת הציבור הרווחת - שתי מטר). כשבאתי למאפייה עכשיו לקנות קפה, היו שלושה אנשים בפנים במרחק של ״שתי מטר״, אז חיכיתי בכניסה שאחד יצא. בעודי מחכה, שני אנשים נוספים חיכו בחוץ, גם כן במרחק של שתי... ממש ממושמעים. הסבלנות הכפויה הזאת, ששיעור הקורונה לימד אותנו, היא מאוד מעניינת. כי מצד אחד האדיבות והנימוס שסובבים אותנו, ומצד שני מגיעים עכשיו מופעי אימים מהקצה האחר של הסקאלה. לראות בן אדם מטורף שיצא מדעתו (די מובן סהכ לצאת מדעתך בתקופה כזאת), שמשלח את הפיטבול שלו בנהג אוטובוס?!?? זה כבר ממש טירוף. בקיצור העולם השתנה. הטירוף הוקצן, האדיבות והסבלנות התגברו, הסולידריות גואה, והמצוקה מגיעה לעומקים חדשים. איך לא? קיבלנו תנאי מחיה חדשים - אז אנחנו משתנים בהתאם אליהם. כאילו והריחוק החברתי שנגזר עלינו לפני כחודשיים, הרחיק אותנו באמת. וכשאנחנו ניצבים מול התקרבות מחודשת, נקודות מגע מחודשות שלא תירגלנו אותן כבר תקופה, אנחנו מגלים שמשהו השתנה. אנחנו מגלים שהתקופה הקשה שעברה עלינו, גרמה למצבורים לא פשוטים בבטן, ואנחנו משחררים קיטור בלי הרבה חשבון מול האנשים שקרובים לנו אבל התרחקו כל כך בחודשיים האחרונים. לפחות אצלי זה ככה. ואני מזהה את זה מסביבי גם אצל אנשים אחרים. זה התחיל בתחילת השבוע עם הספקים, האנשים שאני עובדת איתם כבר שנים, והמשיך כשהשתחררו עוד קצת מגבלות עם בני המשפחה היקרים שלי. כי ככה זה. לא יכולנו להתלונן בפניהם אז. אז אנחנו מוציאים את זה היום. לא, אני לא מצדיקה את זה, אבל אני חושבת שזה תהליך טבעי שקורה לאנשים שחסמו להם את החברה שמסביבם ואת הפה עם מסיכה. שמנעו מהם נקודות מפגש עם אנשים. זה כמו צינור מים שחוסמים לו את הדרך. בנקודה שהוא משתחרר, יוצא זרם מים חזק ומשפריץ. קוראים לזה לחץ. אז הלחץ משתחרר עכשיו. ההתנהגות שהיתה עצורה במשך חודשיים של איסורים, מתפרצת החוצה עכשיו נוכח השחרור מהסגר, וכולנו אוכלים את זה מכל הכיוונים. גם אני מבחוץ. וגם אני החוצה.

אז נכון שמנסים לשמור על ריחוק חברתי, עדיין. אבל מספיק טריגר קטן כדי שהריחוק הזה יצטמצם באחת לפיצוץ. זה נכון להיא שניסתה לעשות רוורס מקודם ויצאה מהאוטו בצרחות על הנהג מאחוריה שלא מאפשר לה. זה נכון להוא עם הפיטבול. וזה יקרה עוד הרבה פעמים מסביבנו ואצלנו, בתקופה הקרובה. וממש בעודי כותבת את המילים האלה, נשבעת לכן, שוב פעם נשמעות צעקות של שתי נשים בויכוח על חניה. ואני אומרת לכן, זאת רק ההתחלה. יותר ויותר דיווחים על התקלויות קשות בין אנשים יופיעו בחדשות בזמן הקרוב. שמעתן אתמול על השומר בסופר בארצות הברית שנרצח אחרי שהעיר הערה למישהי? אז כזה. משחררים את הסגר, וכל הלחץ שהיה טמון בו - מתפרץ החוצה. החוסר הזה שחווינו בעודנו מנותקים מהעולם, מצטמצם עכשיו לנקודות מפגש רותחות. האנשים חייבים מגע. אז הם מביאים לידי ביטוי את הצורך הזה, בהתקרבות מהירה ואגרסיבית. בקיצור - משחררים לחץ. בעסה, אבל רבות עוד ידובר בהשלכות החברתיות של הסגר העולמי הזה. בכל מישור אפשרי. וכן, גם בילדים היקרים שלנו.

ואפרופו הילדים, מה קורה עם יום ראשון? אף אחד לא יודע. היא תהיה בסבב הראשון, השני? והאם תהיה רוטציה? ממש כמו בממשלה. עשו מפלצת דו ראשית, ומנסים ליישם אותה על ילדי הגן. לחלק אותם לשניים במשך השבוע, וגם כשהם יהיו בגן, יחלקו אותם לשניים. טירוף מוחלט אם אתן שואלות לדעתי. יותר פשוט היה ליצור ״קפסולה״ של כל שלושים הילדים בגן או בכיתה, ולהתמודד עם התוצאות. שבינינו, ככה בלי שאף אחד ישמע, התוצאות היו אותו דבר. כי הרי הסכמנו כבר מקודם שאת התוצאות מתמרנים שם למעלה על פי רצון המלך. אז מה זה משנה מה גודל הקפסולה?

אני הולכת לחנות עוד שעה, לכמה שעות של אסקפיזם מלווה בילדים מוטרפים. יהיה ״כיף״! מוזמנות לבוא להתחדש בכיף.