היום החמישה עשר

היום החמישה עשר. (חמש עשרה, מה שנוח לכן..)

אז סגרנו שבועיים במציאות החדשה, כל הכבוד לנו שלא תלינו את עצמנו בדרך... האדם הוא יצור סתגלתן. הוא מסתגל. הוא לומד את המציאות החדשה, ובוחר את הדרך שלו בתוכה, על מנת לשרוד, ואם אפשר - לשרוד טוב. אפילו אני, שבעשר שנים האחרונות כמעט ולא מפספסת אף בוקר את האספרסו שלי בבית קפה ליד הבית, מצאתי את הדרך שלי להמשיך לשתות את הקפה בבוקר. בחוץ. על הספסל:)

מי האמין בתחילת מרץ שהחיים שלנו ייראו ככה היום. אפילו יום לפני שסגרו את בתי הספר - לא האמנו שיסגרו את בתי הספר.

הילדים אתמול קצת התחרפנו. זה עולה להם, זה עולה בהם, והם לא ממש יודעים איך לבטא את מה שעובר עליהם. אז הם בוכים, וכועסים, וזועמים. ואני משתדלת לחבק, ולהכיל, ולתת לזה מקום כדי שידעו שאפשר להתפרק, וברור שאפשר גם לבכות, כי זאת תקופה קשה וזה בסדר.

אני עוד לא התפרקתי. אני חושבת שאני פשוט הרבה יותר מדחיקה מהם:)